החיים זה מה שקורה בזמן שאתה עסוק בלתכנן משהו אחר.
– ג'ון לנון
בדיעבד, למדתי שמשפחות בד"כ מתכננות מהלך של רילוקיישן למדינה חדשה במשך כשנה – דואגים מראש לויזות שהייה, מסגרות לילדים, חוקרים על שכונות למגורים, סוגרים ענייני רכוש ופיננסים בארץ, ביטוחי בריאות, השכרת הדירה בארץ וכו', לרוב גם עושים גיחה של כחודש לבדוק "איך זה מרגיש".
לנו היו 9 שעות.
7 בבוקר, 7 באוקטובר 2023 התחילה המלחמה בישראל.
ב 10 בבוקר קניתי ארבעה כרטיסי טיסה בכיוון אחד לתאילנד. הטיסה בחצות, צריך לצאת לשדה בעוד 9 שעות. באותו רגע עוד לא היה ברור שמדובר במלחמה. חשבתי שמדובר בעוד מערכה "רגילה" של כשבועיים-שלושה, ורציתי לחסוך מליטל והילדים את הטראומה של האזעקות והריצות לממ"ד.
עשיתי בתאילנד פעמיים ירח דבש (עם שתי נשים שונות), אני מכיר את המדינה כנוחה וזולה, הנחתי שזה יהיה מקום מתאים להעביר בו מספר שבועות עד שהמצב בבית יירגע. ליטל זרמה עם התוכנית וארזנו שתי מזוודות מהבגדים שהיו זמינים ובמקרה לא בכביסה.
באותו לילה כשעמדנו בתור ל check in, התחילה אזעקת צבע אדום בנתב"ג. ראיתי מבעד לחלונות הענקיים בשדה יירוטים של כיפת ברזל. מאות הנוסעים שעמדו בתור, נטשו את המזוודות ורצו בפאניקה להתחבא מאחורי הדלפקים.
זה היה כל כך סוריאליסטי והזוי, שבתוך כל הכאוס הייתי חייב לצלם את הסיטואציה –
רק עכשיו אני קולט את הדיילת ברקע, היא כבר כנראה ראתה הכל. בזמן שהורים מבועטים מגוננים על ילדיהם בגופם, היא עוברת שלבים בקנדי קראש. – הכל מלמעלה, מה שאמור לקרות יקרה.
אחרי שנגמר המטח, הודיעו לנו שהמטוס שהיה צריך לאסוף אותנו מישראל, הסתובב חזרה לדובאי בגלל הטילים. פאק!! הלכה תוכנית תאילנד.
כל היוזמה הפסיכית הזו הייתה לחינם, לקחנו מונית ספיישל הביתה בתעריף לילה, והעברנו את השבועות הבאים בבית, בין החדשות לממ"ד – כך חששתי שהכל יסתיים. אבל הרגשתי שחייב להיות המשך לסיפור הזה.
מה עושים?
נעמדנו בתור אינסופי לדלפק לרכישת כרטיסי טיסה, רוב הנוסעים שם במצב דומה – הרגע בוטלה להם טיסה והם צריכים להחליט האם ולאיפה לקנות כרטיסי טיסה חדשים. התור לא זז, כל אחד צריך לקבל עכשיו החלטה יקרה וגורלית, זה לוקח זמן. אני קיוויתי למצוא כרטיסים זולים ליעד קרוב, ומשם כבר נחשוב הלאה.
יאן וטומי, גמורים מעייפות ואווירת הלחץ, נמרחו על מיטות שאילתרתי להם מהמזוודות. פתחתי בינתיים לפטופ וטיפלתי מול חברת התעופה בבקשה לביטול והחזר כספי של כרטיסי הטיסה שבוטלה.
אחרי כשעה בתור שלא התקדם, הלכתי לדלפק Check In לבדוק אם משהו השתנה.
להפתעתי הנציג בעמדה אמר לי שסובבו את המטוס חזרה לכיוון ישראל, הוא לא ידע להגיד האם זה אומר שהטיסה בוודאות יוצאת בסוף.
חזרתי לליטל והילדים בתור לרכישת כרטיסים. מה עושים? אם נצא מהתור, ייתכן שנאבד את הסיכוי לקנות כרטיסים לאחת הטיסות הבודדות שעוד כן ייצאו מישראל. החלטנו שנישאר בינתיים בתור.
אחרי עוד כחצי שעה, הערכתי שהמטוס כבר שרף יותר מדי דלק בסיבובים שלו, ועם או בלי מטח טילים, הוא כבר מחוייב לנחיתה בישראל. עזבנו את התור, הלכנו ל Check in, והמטוס אכן נחת בסוף.
טומי כבר לא יכל לסחוב יותר, ואת התורים עד לאולם נוסעים הוא העביר על תיק הגב שלי –
המטוס שהסתובב באוויר חזרה לדובאי, ושוב חזרה לישראל, ובסוף נחת לאסוף אותנו –
המראנו לקראת אחת וחצי בלילה.
על המטוס בעיקר הייתה הקלה, הילדים נרדמו, ואנחנו הרגשנו שעם כל הקשיים והדרמות, אנחנו עושים את הדבר הנכון עבור המשפחה.
יש המשך לסיפור אחרי הכל.
הגענו לפוקט בתאילנד, הזמנתי מלון ליומיים, משם כבר נתגלגל.
את הימים בפוקט בעיקר העברנו בהלם מהזוועה שהצטיירה בארץ. היינו דבוקים לטלפונים עד 3 בבוקר, סופגים את פיסות המידע, בבוקר משלימים אחד לשניה מה שפספסנו. מסתובבים בלי תיאבון, בלי חשק לאטרקציות או חוויות. רצינו בעיקר להתעטף בישראלים, לחלוק עם אנשים שחווים את הטראומה שלנו.
הילדים יודעים לספר שבישראל יש את טילי, הטיל הטוב שנלחם בטילים הרעים. המטרה המיידית שלנו הייתה למצוא להם מסגרת, להכניס אותם לשגרה כמה שיותר מהר.
חפרתי בקבוצות פייסבוק, התחלנו לדבר עם ישראלים שגרים בתאילנד – הבנו די מהר שיש ריכוזים של ישראלים באיים קופנגן וקוסמוי. ומסתבר שבשני האיים יש בתי ספר בינלאומיים דוברי אנגלית.
למדנו שבקופנגן יש היצע מוגבל יותר של בתים ולכן השכירויות גבוהות, אז החלטנו לטוס לקוסמוי.
אחרי שלושה ימים בתאילנד, כבר הבנו שלא מדובר בעוד מערכה, היה דיבור על מלחמה שתימשך כחודש-חודשיים. התחלנו להרגיש חרא עם זה שנטשנו בארץ חברים ומשפחה. מאוחר יותר מישהו נתן לזה שם – "אשמת ניצולים".
הצטרפתי לקבוצת ווטסאפ של הישראלים בקוסמוי, יש פה כ 100 משפחות. חברים מהארץ אירגנו יוזמה שחיברה ציוד קריטי ללוחמים בחזית. תרמתי ליוזמה, והחלטתי שזו דרך שאוכל לסייע מפה – לאסוף תרומות מישראלים בתאילנד כדי לתמוך בלוחמים. הצגתי את עצמי בקבוצה, סיפרתי על היוזמה, שלחתי סרטונים של לוחמים עם הציוד מודים על התרומות. כמה אנשים כתבו שזה לא חוקי, שצה"ל יודע לספק את כל הציוד בעצמו וכו' ומישהי אף טרחה לדווח עלי למשטרה בחשד להונאה.
זה הרגיש לי כמו חשדנות מוגזמת, אבל ככל שעברו הימים התחלתי להבין שיש לזה בסיס.
אנחנו נמצאים לבד בקצה השני של העולם. תאילנד גם ידועה כיעד שנמלטים אליו כל מני מחוספסים מבעיות בעולם המערבי. בישראל אני יכול לברר על כל אדם תוך שני טלפונים, פה אין לי מושג עם מי אני מדבר, מה העבר שלו ומה הוביל אותו לבחור לחיות על אי באמצע האוקיינוס.
בקטע אירוני, כמה ימים אחרי שכתבתי את הפסקה למעלה (כשלושה חודשים אחרי שזה קרה), יצא לי להכיר את הבחורה שדיווחה עלי למשטרה, והיא דווקא סלמתאק. א' התנצלה והסבירה שהייתה בלחץ משילוב של הריון מתקדם והמלחמה בארץ. ד"ש אם את קוראת את זה 😉
היינו בלחץ מכל הכיוונים, ישראל נראתה בימים הראשונים על סף סכנה קיומית, ואנחנו נדרשנו לקבל החלטות קריטיות למשפחה, מהר ועל סמך מידע מוגבל. בתי הספר באי מלאים עם רשימות המתנה, אם לא נמצא מהר בי"ס – לא יישאר מקום. גם במגורים יש יותר ביקוש מהיצע, במיוחד סביב בתי הספר, אם לא נסגור מהר, לא יישארו בתים.
האנשים שפגשנו בימים הראשונים באי, ראו שאני בטירוף לסדר הכל ומהר, וכולם אמרו לנו להירגע ולהאט את הקצב. אמרו שרק נחתנו, ואנחנו מצפים מעצמינו ליותר מדי. המליצו להכיר את האי, לראות איפה נוח לנו, לבדוק לעומק את בתי הספר וכו'
אבל אני הרגשתי שאני חייב להעיף לפחות שתי משימות כמה שיותר מהר – לשים את הילדים במסגרת, ולמצוא לנו בית. עבדתי כמו בבניית סטארטאפ, כמה שיותר מהר להוציא גרסא ראשונית של בי"ס ובית, אחרי זה נקבל פידבק מהמשפחה ונשפר מה שצריך.
יקר ולא נוח כמשפחה לגור בחדר מלון קטן, היינו בלחץ למצוא בית. אחרי מספר אכזבות ראינו בית מתאים במחיר סביר, קרוב יחסית לבי"ס. משהו במתווכת שהראתה לנו את הבית לא בא לנו בטוב. גם אני וגם ליטל הרגשנו אינטואיטיבית שמשהו פה לא כשר, ואז בעל הבית ניסה להגיע איתנו לאיזה הסדר שכירות מוזר בלי לחתום על הסכם. החלטנו להקשיב לאינטואיציה, לוותר ולהמשיך לחפש.
בארץ יש לנו מעטפת רחבה של משפחה וחברים שאנחנו סומכים עליהם בעיניים עצומות. פה, פתאום קלטנו שאנחנו לבד לגמרי, לא מכירים אף אחד, ולא יכולים לסמוך בעיניים עצומות על אף אחד, יש לנו רק אחד את השנייה והאינטואיציות שלנו.
נפגשנו רנדומאלית עם כמה משפחות שיצרו איתנו קשר אחרי שהצטרפנו לקבוצות ווטסאפ ופייסבוק.
היינו מאוד בלחץ לבחור בי"ס טוב לילדים (בקוסמוי בתי הספר מתחילים מגיל 3). בראש העין, ההבדל בין גני הילדים קריטי – תבחר טוב והילד יגיע לכיתה א' קורא וכותב, תבחר לא טוב, והילד ינשך שולחנות מאחורה כל השנה.
במפגשים עם המשפחות שמענו מהילדים עצמם עדויות על המורים ובתי הספר השונים. לאט לאט הצטיירה התמונה שבעצם כל בתי הספר הבינלאומיים באי מעולים, אפשר להירגע בחזית הזו לפחות. נסענו לרשום את הילדים לבי"ס PBISS בצפון האי, אבל היה מקום רק לאחד מהם, אחריו נסענו לבי"ס Windfield בדרום האי – יאן וטומי התלהבו שם מהנדנדות בחצר, היה מקום לשניהם בהרשמה ויאללה – סגרנו בי"ס.
13 לאוקטובר, 2023, שבוע אחרי שעלינו על המטוס – הילדים התחילו את היום הראשון שלהם בבי"ס בינלאומי דובר אנגלית (בלי לדעת מילה באנגלית). שאלתי את ליטל בערב – "אם הייתי אומר לך בשבוע שעבר, שבעוד שבוע הילדים יתחילו את היום הראשון בבי"ס בינלאומי על אי באוקיינוס, ואנחנו נסתובב לחפש בית להשכרה, היית מאמינה לי?".
משימה אחת הושלמה.
כדי לחסוך בעלויות מגורים בזמן חיפוש בית להשכרה, העברתי אותנו ממלון סבבה לקומפלקס ישן ושבור. לילדים זה לא הזיז, הם התלהבו מלשחק עם החתולים שנכנסו לנו לדירה. זיהיתי שליטל הייתה על סף שבירה, אז הצעתי שבכל זאת נחזור למלון הסבבה – היא סירבה ואמרה שזה מרגיש לה כמו ללכת צעד אחורה.
כעבור יומיים, חברים חדשים שהכרנו על האי סיפרו לנו על בית שמתפנה בקומפלקס שלהם. באותה נקודה כבר חפרתי מספיק את הנד"לן על האי כדי להבין שמדובר באחלה מיקום באחלה מחיר. בבוקר למחרת – באתי ראיתי, סגרתי.
אני וליטל מאוד אוהבים לארח, בארץ יש לי מעשנה – לא כי אני חובב בשר גדול, אלה כי תמונות של בשר בווטסאפ מושכות חברים להגיע. הרבה משפחות בקוסמוי בוחרות לגור בוילות פרטיות עם בריכה – סוג של החלום האמריקאי. אנחנו ספציפית חיפשנו לגור בקומפלקס, רצינו שלילדים יהיה עם מי לשחק אחרי הבי"ס, ושלנו יהיה עם מי לארגן פרלמנטים בערב.
תודה למשפחת ש' היקרים שהסתכנו וסיפרו לנו על הבית בקומפלקס! אף אחד לא הבטיח להם שאנחנו נורמטיביים..
שתי משימות הושלמו.
אני יזם כבר 15 שנה, לחץ תמידי וקבלת החלטות בתנאי אי וודאות, זה מה שאני עושה למחייתי. אבל יש לי בד"כ זמן לחקור את עולם הבעיה ולהתייעץ עם מומחים. כאן, קלטתי שכבר שבועיים ברצף אנחנו מקבלים החלטות גורליות עם מידע חסר, בעיקר על סמך אינטואיציה.
קלטתי שבזמן שהתרכזתי 100% במציאת בית ומסגרת לילדים, הזנחתי משימות אחרות לחלוטין. איחרנו בתשלום לבי"ס – בממשק של הבנק בישראל אין בכלל אפשרות להעביר תשלום לתאילנד. כנ"ל עם תשלום לבעל הבית החדש. ביקשתי מכולם שיסמכו עלי ויתנו לי כמה ימים לסדר. הבנק בישראל עונה לי פעם ביומיים. בסוף הכסף עבר, מלווה בהתנצלויות שלי, ולקראת התשלום הבא התארגנתי על פתרון זמני דרך אפליקציית תשלומים – Wise.
אגב, מרגע שפותחים חשבון בנק בתאילנד, זו מערכת מתקדמת יותר מזו של ישראל. ההעברות בין הבנקים מיידיות (לא יום אחרי). ויש להם מערכת סופר נוחה של תשלומי QR. קונה ירקות בשוק, סורק ברקוד והמוכר מקבל תשלום מיידי.
פאק – התעלמתי לגמרי מויזות שהייה!! כבר בימים הראשונים, אנשים אמרו לנו להתחיל את התהליך של הוצאת הויזות לתאילנד, כי זה לוקח זמן, ואנחנו עלולים להיתקע. פה פגשנו בירוקרטיית עולם שלישי במלוא תפארתה, זה היה כל מני כאלה למקרה הספציפי שלנו –
כדי לפתוח חשבון בנק בתאילנד, צריך שתהיה ויזה לתאילנד.
כדי לקבל ויזה לתאילנד, צריך חשבון בנק בתאילנד.
מסתבר שכל משפחה עוברת חוויה שונה, והבירוקרטיה והתהליכים משתנים כשמנהל חדש מגיע לרשות ההגירה בקוסמוי.
בשלב מוקדם בתהליך, גיליתי שבדרכון של יאן עומד לפוג התוקף תוך חודשיים. ראיתי את זה עוד לפני כמה חודשים בארץ, אבל כשבאתי לקבוע תור לחידוש, למדתי שחידוש דרכון בחורף זול יותר באיזה 100 ש"ח לעומת הקיץ, אז חיכיתי לחורף, אני לא פראייר.
בקיצור, אי אפשר לקבל ויזה לתאילנד עם דרכון עם תוקף כל כך קצר, אז הייתי צריך לטוס עם יאן לשגרירות ישראל לבנגקוק, לפגישה של 7 דקות לחידוש הדרכון. טסנו בבוקר, חזרנו בערב, סיפור של כ 1700 ש"ח. אבל היי, חסכתי את ה 100 ש"ח של חידוש דרכון בקיץ בישראל!
אני ויאן בטוקטוק בבנגקוק –
הכל הולך קשה.
הלחץ התחיל להכריע. הפכתי לפקעת עצבים, נהייתי קצר מאוד עם ליטל והילדים. הרגשתי שאני נקרע ליותר מדי כיוונים ולא מצליח לבצע שום משימה עד הסוף.
אני זוכר יום ספציפי שהיו לי 6 פגישות זום של העבודה, וביניהן ניסיתי לקדם את הר הסידורים האינסופי שלנו. העצבים נשחקו לחלוטין, צעקתי על הילדים, שגם ככה לא במצב טוב, שואלים כל הזמן מתי חוזרים הביתה לישראל, והאם טילי ניצח כבר את הטילים הרעים.
התחלתי לתהות מה לעזאזל אני עושה למשפחה שלי. עקרתי אותם מהבית בלי שום הכנה, העפתי אותם לקצה השני של העולם, שמתי את הילדים במסגרת זרה בשפה שהם לא מבינים, וכבונוס – אבא הפך לעצבני, קצר ובלתי נסבל.
הסיפור של הויזות הלך והסתבך, עם כל צעד שהתקדמנו גילינו קשיים חדשים. ויזת התיירים של ה 30 יום הולכת ונגמרת לנו. לא נערכנו מראש לויזה ארוכה יותר, אז חסרים לנו מסמכים שלוקח זמן להשיג – תעודת נישואין, תעודות לידה. במשרד הפנים אומרים שאפשר לקבל רק העתק פיזי בדואר, אין להורדה אונליין. באיזשהו שלב אנחנו מבינים שבמקרה שלנו, מפאת קוצר הזמן – אנחנו צריכים להגיע לשגרירות תאילנד בסינגפור. באתר השגרירות בסינגפור אני קורא שבגלל שתאילנד לא חברה באמנת אפוסטיל כלשהי – אישור נוטריוני של עו"ד ישראלי לא מספיק טוב, וצריך להביא חתימה מיוחדת משגרירות ישראל בבנגקוק. עוד פעם לטוס לבנגקוק לפגישה של 7 דקות?!
נשברתי. הבנתי שאני לא מבין. החלטתי לחפש עו"ד מומחה שיעזור לנו.
תהיתי מה עושים העשירים? לא הגיוני שגם הם עוברים את הסיוט הבירוקרטי הזה. מסתבר שבתאילנד אפשר לקנות הכל בכסף, כולל ויזה. אז באמת יש ויזה Elite שעולה כ 100,000 ש"ח וכך אפשר להימנע מכל הבוץ הבירוקרטי של הפרולטריון.
דיברתי עם חמישה עו"ד שונים, כל אחד תיאר לי תהליך שונה, עם הערכות זמנים ועלויות שונות. מה נסגר עם המקום הזה?! איך אפשר להתנהל ככה כשאין אמת אחת מוחלטת?!
למדתי משיחה לשיחה עם העו"ד השונים, ובחרתי אחת שנשמעה הכי קשורה למציאות (זה יותר רואת חשבון, אבל לא ניכנס לדקויות). מפה לשם, החלטנו לפתוח חברה בתאילנד כדי לקבל דרכה ויזות. נשמע הזוי, אבל במקרה שלנו, העלויות היו כבר כמעט זהות לאלטרנטיבה, ויש יתרונות לויזה דרך חברה.
אחת הדרישות הייתה להציג את תעודת אישור התואר שלי. מסתבר שבתאילנד, זר שרוצה לפתוח חברה חייב להיות בעל תואר. התקשרתי לאוניברסיטת חיפה, אמרו לי שאעמוד בתור כי הם מוצפים בפניות בעקבות המלחמה, וייקח להם שבועיים להגיע למסמך שלי.
אמרתי לעו"ד שאין מצב לקבל את התעודה שלי בזמן, היא אמרה שיהיה בסדר ושהיא תדאג לי לתואר. אני וליטל חיכינו בסקרנות לראות איזה מקצוע העו"ד תנפיץ לי.
המנעד הזה שיגע אותי – מצד אחד, אני מנסה לשחק כמו ילד טוב לפי החוקים, מפעיל רשויות ועו"ד בארץ בשביל להשיג מסמכים על אמת, ומצד שני כשאני נתקע, העו"ד שולפת קלף "יהיה בסדר, נעשה מסמך". אז למה אני מתאמץ ומשיג תרגום נוטריוני של תעודת הלידה שלי?! כשנראה שאפשר לייצר את כל התעודות שצריך בפוטושופ בחנות דפוס ליד הבית קפה פה?
בסוף ישבתי מספיק חזק על האוניברסיטה והביאו לי את האישור תואר המקורי בזמן.
אגב, דיברתי בכל מקרה עם שגרירות תאילנד בסינגפור, שאלתי לגבי הדרישה הזו שהצריכה אותי לטוס שוב לבנגקוק, אמרו לי שאם המסמכים שלי נראים טוב, הם יכולים לוותר על הדרישה הזו.
באמאשכם?!? אז אתם רושמים את זה באתר בשביל הצחוקים? אני אמור להטיס את המשפחה שלי לסינגפור ולקוות שהמסמכים שלי יהיו בסדר גם בלי החתימה הזו?!
השלב הבא בסיפור הויזה הוביל אותנו בסוף לטוס לשגרירות תאילנד בקמבודיה. מדינה שאני לא יודע עליה שום דבר חוץ מזה שהיא באסיה ושאנג'לינה ג'ולי מאמצת שם ילדים.
ת'אמת, מדינה מרתקת. כבר בכניסה בשדה צריך לשלם שוחד ממוסד של $30 לראש.
תאילנד הרגישה כמו מדינה מערבית מתקדמת לעומת קמבודיה. הריאל הקמבודי לא שווה את הנייר שהוא מודפס עליו. כוס קפה עולה 10,000 מהמטבע שלהם.
קשה לתאר את התחושה של להתהלך במדינה כל כך זרה, כמו פלנטה אחרת. זה מרתק ומפחיד.
אם חלילה קורה מצב חירום, אין לי מושג איך הדברים עובדים פה ועם מי לדבר. בניגוד לתאילנד, כמעט ואין מערביים ברחובות.
גרנו בעיר הבירה פנום פן, בקומה 27 של מלון דירות עם נוף של מנהטן. מי היה מאמין, פאקינג קמבודיה! –
למטה ברחובות המלאים בפיח, אינסוף טוקטוקים שבורים, נדחפים בין רולס רויסים וטסלות. מאוחר יותר סיפרו לי שסין השתלטה על קמבודיה ושופכת שם ימבה כסף.
הלהיט של השבוע בקמבודיה היה שהגענו לפארק מים חדיש ומודרני, והיינו בו אנחנו, זוג בריטים וים אנשי צוות. אמיתי לגמרי – 6 אנשים בפארק מים בגודל של עיר קטנה, כל המגלשות עובדות ומאויישות ע"י מצילים ואנשי צוות. תעלומה איך המקום הזה עובד, אולי מישהו צריך להלבין מלאאא כסף, לא יודע.
שמנו לב שבמהלך השבוע בקמבודיה, הילדים היו מאוד קשורים אלינו, כל הזמן חיבקו ואמרו שאוהבים אותנו, יותר מהרגיל. ליטל העריכה (כנראה בצדק), שהם עוברים טלטלה אחרי טלטלה, מאבדים את הקרקע מתחת לרגליים, והאמירה "אבא אני אוהב אותך" היא בעצם – "אבא אני מפחד, אל תנטוש אותי".
עם הזמן מצטברות אצלי עוד ועוד נורות אזהרה כאלה. איזה חוויות אני מעביר את ליטל והילדים, מה אני גורם להם להרגיש? האם בזמן שאני עם כל הקושי, מסתקרן ומרגיש חי מכל ההרפתקה המטורפת הזו, המשפחה שלי בעצם חווה בעיקר פחדים וקשיים?
ביום הטיסה חזרה לתאילנד, בדרך לשדה היינו צריכים לאסוף את הדרכונים שלנו משגרירות תאילנד בפנום פן, ועליהם ויזה זמנית לשלושה חודשים. אני מחכה בתור ורואה איך כולם מסביבי מקבלים את הדרכונים שלהם, אחרי חצי שעה ניגשתי לבחור מאחורי החלון לשאול מה קורה עם הדרכונים שלנו? הוא אומר לי לחזור לשבת ולא מסביר כלום. אחרי חצי שעה נוספת, אני שוב ניגש לשאול, ושוב מקבל את ההנחייה לשבת בלי שום הסברים. הטיסה שלנו עוד 4 שעות. אני מתחיל לחשוש שמשהו לא תקין.
הנחתי שיש כנראה בעיה במסמכים, והנה לא נוכל לקבל את הדרכונים, נפספס את הטיסה ושוב פעם בלאגן ועצבים.
בסוף היה לנו יותר מזל משכל – מסתבר שהפקידה טעתה בזימון שלנו לאיסוף הדרכונים, וזימנה אותנו לפני הזמן שזה לוקח בד"כ. מכיוון שזו הייתה טעות מהצד שלהם – הבוס הראשי שם (לא יודע איך קוראים לתפקיד הזה בשגרירות), חתם לנו על הויזות במקום.
הייתי כל כך באופוריה שקיבלנו את הויזה הזמנית, שזרמתי עם יוזמה נהדרת של ליטל לנסוע לשדה בטוקטוק בשיא הפקקים של קמבודיה – שעה וחצי של פקקים עם ילדים שנרדמו עלינו ספק מעייפות, ספק מחוסר חמצן בגלל אחוז הפיח באוויר, והגענו לשדה.
החזרה הביתה לקוסמוי שיחררה הרבה לחץ. עוד בשדה התעופה בקמבודיה הרגשנו בטוחים יותר כששמענו דיילים מדברים תאילנדית. הכל בחיים יחסי – פתאום קוסמוי, אי בקצה השני של העולם מרגיש כמו בית. חזרנו לקוסמוי עם ויזות ל3 חודשים, מסלול ברור יותר לקראת ויזה לטווח ארוך, ועם ההבנה שאני צריך להכיל יותר את ליטל והילדים, קשה להם לפחות כמוני וכנראה יותר.
אחרי שחזרנו מקמבודיה, ירד קצת הלחץ של הויזות והסידורים, התחלנו להוציא את הראש מהתחת של עצמינו, ואז התחילו הגעגועים לחברים בישראל. בארץ אנחנו חיים כמו בקומונה, עטופים בחברים שהפכו למשפחה ומשפחה שהפכו לחברים. ראיתי איך ליטל שבנשמה שלה אוהבת לארח, לבשל ולפנק בהגזמה, מתחילה לקמול בלי החברים מהבית. הגענו קרוב לנקודת שבירה, שקלנו באחד הלילות שהתקשינו להרדם, שאולי FUCK IT ALL ונחזור לארץ.
אבל אז שוב, "היד הנעלמה" שמושכת אותנו כל פעם לתוך ההרפתקה הזו, התערבה ונתנה לנו פרספקטיבה אחרת – הבנו שחלק גדול מהקושי שלנו בלי החברים, נובע מזה שאנחנו לא יודעים ליהנות אחד מהשני בתוך המשפחה. אם להיות כנים – בארץ אנחנו מזניחים את הזוגיות ואת המשפחתיות. רק מחכים שסבא או סבתא יגיעו לפעמים לשמור על הילדים, כדי שנוכל לברוח לחברים. אצלי זה עוד יותר חריף מליטל, ממש קשה לי לשחק עם הילדים וליהנות מהם יותר מכמה דקות ברצף. הבנו שיש לנו כאן הזדמנות לעבוד על השריר הזה – ללמוד ליהנות מהילדים ואחד מהשנייה. או כמו שהגדירו את זה זוג חברים מהאי – "היינו נשואים 3 שנים כשהגענו לפה, אבל התחלנו להכיר רק פה, גיליתי שאישתי סה"כ בנאדם נחמד". זה לא יהיה קל, ועבורי ספציפית זו תהייה התמודדות קשה, אבל אני רוצה להאמין שיש סיבה שהחיים הביאו אותי להתמודדות הזו.
מאז שחזרנו, החיים פה בקוסמוי מתחילים לאט לאט לתפוס צורה של חיים. חלק גדול מהלחץ נבע מההתלבטות – מתי לחזור לישראל? לכמה זמן אנחנו פה? הספה בבית השכור מאוד לא נוחה, האם לקנות ספה על חשבוננו? ומה אם בעוד חודש נחזור לישראל? החלטנו שהחיים לקחו אותנו לפה, אז אנחנו פה ומתנהגים בהתאם – קנינו ספה.
לקנות פה ספה זו אמירה, אנשים שחיים פה לתקופה ארוכה מרגישים יותר בנוח להתחבר למי שקונה ספה – הפכנו מסטוץ לפוטנציאל לקשר ארוך.
יש לנו בקומפלקס שכנים הודים, ישראלים, בריטים, רוסים, איטלקים וסינים.
יום אחד טומי רץ הביתה בצעקות "סרטן! סרטן!", פחדתי שהוא ראה אולי עקרב בגינה והתבלבל בשם.
בסוף הסתבר שהוא שיחק עם הילדה של השכנים הסינים בארוחת ערב שלהם (ברח להם הסרטן מהסיר, אמיתי לגמרי – בסוף הם בישלו ואכלו אותו).
הזמנו את הסינים לארוחת שישי של חריימה שליטל הכינה, היה מעניין, הם לא הבינו למה אנחנו מסכימים לחיים בהם יש לכל אחד בבית חדר ממוגן שאליו רצים כשיש אזעקה ויורים עלינו טילים.
ההודים הבאים בתור לחריימה של ליטל.
אנחנו מכירים לאט לאט את האי והאנשים.
ליטל ייצרה לעצמה סטודיו לאומנות בבית, גילתה כישרון ציור חבוי, התחילה השבוע חוג אבניים ומתכוונת לנסות מוי תאי (אגרוף תאילנדי).
אני משלב עבודה עם טעימות מכל מני חוויות ותחביבים. התקדמתי פה בנגינה על גיטרה, ניסיתי חוג פילאטיס עם 6 סבתות בריטיות חמודות. ראיתי השבוע אנשים עושים קייט-סרפינג, מעניין אותי לנסות. בתקופה האחרונה החיים נרגעו מספיק כדי שאוכל להתבונן רגע מבחוץ במה שעברנו ולהבין שיש פה סיפור שבא לי לספר, אז אני כבר כמה ימים יושב וכותב את הפוסט הזה.
הילדים היו שלושה שבועות בחופשת סוף שנה מהבי"ס, עשינו טיול בבנגקוק ואיזור ליד שנקרא Kanchanaburi. שיא הטיול היה מלון צף על המים באגם גדול. זו הייתה חוויה מהממת וחדשה עבור כולנו. הילדים נהנו בטירוף מהפעילויות במים והקיאקים, וכשהם נרדמו, אני וליטל ישבנו על המרפסת בתמונה. היה שקט מוחלט, המים באגם עמדו שלווים לגמרי, ובשמיים, בגלל שאין זיהום אור – ראינו אינסוף כוכבים. ההיפך הגמר מהטירוף שעבר על המשפחה בשלושת החודשים האחרונים.
כל כך נהנינו על האגם, שאמרנו שאת החופשה הבאה נעשה באגם קרוב לקוסמוי, במקום שנקרא קאו סוק – נשכור בית על האגם ונהנה מהנוף, האגם הטבע והשלווה.
נראה, אולי גילינו לנו במקרה סגנון חופשה שלא הכרנו ואנחנו מאוד אוהבים.
דוקטור סוס כתב – אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים.
אז יצאנו.
תעדכן אותי כשיוצא סיפור חדש:
ויק היקר,
מתגעגעים אלייך מאוד בשכונה 🥰
המון הצלחה בדרכם החדשה 💪🏻
מאחל לכם רק טוב ומתוק 🙏🏻
אם תבוא לביקור אז המקום שלך בכדורגל במוצ״ש זמין לך 🤣
בהערכה רבה ❤️
מוטי
סיפור מרתק..
תודה ששיתפת